מהארץ אורח
|
פורסם: שלישי 16.11.10 9:00 נושא ההודעה: לאחר עשרים שנים של המתנה, ניצולת השואה מתה ביום שבו קיבלה את הקיצבה |
|
|
פורסם ב - 06:35 16/11/10
עדכון אחרון - 08:23 16/11/10
לאחר עשרים שנים של המתנה, ניצולת השואה מתה ביום שבו קיבלה את הקיצבה
מאת אורלי וילנאי
במשך 20 שנים ניסתה לורה דרפלר לקבל את אותה קיצבה שקיבלו שני אחיה, שעברו עמה את השואה, אך נענתה בשלילה פעם אחר פעם
תגיות: שואה
הארץ בפייסבוק - הצטרפו עכשיו >
זאת הייתה בשורה שלורה דרפלר פיללה שתגיע. ב-20 השנים האחרונות היא שמעה בעיקר את המלה "לא", ועכשיו סוף סוף מוכנים להכיר בה, להודות בעובדת היותה ניצולת שואה ולזכותה בפיצויים, ברנטה הנכספת. אחרי הכל, בגיל 83 לורה זקוקה לכל עזרה שיש. הסרטן שנתגלה בגופה לפני שנתיים אמנם נבלם, אבל היא עדיין עוברת לא מעט טיפולים. בנוסף, בעלה אלפרד, ניצול שואה אף הוא, אינו בקו הבריאות, בלשון המעטה. שניהם עברו את השואה ברומניה, איבדו בני משפחה - לורה אף נפצעה, ונושאת את הצלקות עד היום. שניהם עלו לארץ ביחד, אבל משום מה הוא מקבל רנטה ואילו היא לא. בכל פעם שפנתה, אמרו לה שהיא לא זכאית, הסבירו משהו על קריטריון של שנת העלייה לארץ. לורה לא ממש הבינה, בעיקר נוכח העובדה שאת השואה עברה עם שני אחיה, שעלו ארצה לפניה, ושמקבלים רנטה, ואילו היא לא זכאית. פעם אחר פעם, זאת הייתה התשובה. לא.
אתמול בבוקר, אחרי כמה בדיקות שערכתי, התברר שלורה זכאית לקבל פיצויים למרות שכל השנים השיבו פניה ריקם. מתברר שנעשה שינוי בקריטריונים, אבל אף אחד לא טרח ליידע אותה. קרן סעיף 2 קוראים לזה. הכסף מועבר לניצולים באמצעות ועידת התביעות, לורה רק צריכה למלא כמה טפסים והכסף, 290 אירו בחודש, יועבר לחשבון הבנק. פשוט מגיע לה, זוהי זכותה כניצולת שואה, יחד עם זכויות נוספות, כמו למשל קבלת התרופות אותן היא צורכת, חינם, בהתאם לפרויקט החשוב שהשיק בשנה החולפת משרד הרווחה.
בצהרים התקשרתי לבתה של לורה, מרלנה, כדי לבשר לה את הבשורה. לא הייתה מאושרת ממנה. היא לא הפסיקה להודות בשם אמה שמתקשה לדבר בימים האחרונים משום שחשה ברע. השעה הייתה 12 בצהריים כשסיימנו את שיחת הטלפון. בשעה 13:55 לורה מתה, הלכה לעולמה. עוד לא ברור ממה, אולי סיבוך דלקתי, אולי חיידק. השבוע הגיעה למיון, אבל הרופאים שלחו אותה הביתה. זה כבר לא משנה ממה מתה. כי אנחנו שנותרנו חיים מתקשים להתמודד עם התסכול עם הכאב, עם הצער.
לא הכרתי את לורה באופן אישי, הבת שלה רק פנתה אליי כדי שאנסה לסייע. אני כן מכירה היטב את תחושת ההחמצה. המערכת פיספסה את לורה. כן, גם אותה. אנחנו לא יכולים לקבוע שאם לורה הייתה מקבלת את הרנטה בזמן היא הייתה חיה יותר, אבל היא הייתה חיה טוב יותר באופן ברור. היא לא הייתה צריכה לבחור בין קניית התרופות לחשבון החשמל, או לבגד. וכל אחד מהאנשים שפיספסו אותה בדרך אשם בעינינו בשנים העצובות שהאשה הזאת נאלצה לחיות בסוף ימיה. אף אחד לא עשה את זה בכוונה, אבל ככה זה עובד פה. כי כמעט לאף אחד לא באמת אכפת.
במשך שנים ידעה הביורוקרטיה הישראלית בעיקר למנוע מניצולי השואה את הזכויות שלהם. בשנים האחרונות, בעקבות המחאה הציבורית, השתנו הכללים לטובת הניצולים. אבל ביותר מדי פעמים אנחנו מבינים שפשוט לא טרחו לעדכן אותם. ורק הסטטיסטיקה ממשיכה להכות ולהכאיב. 35 ניצולי שואה עדיין מתים בכל יום. הולך ופוחת הדור, והוא אפילו לא יודע שמגיע לו כל כך הרבה, שיש מי שעדיין מכבד אותו. אנחנו כבר לא יודעים איך לצעוק חזק יותר. די! תפסיקו כבר את האפליה בין הניצולים, תפסיקו להעביר אותם שבעת מדורי גיהינום עד שהם מקבלים, אם בכלל, את הפיצויים הזעומים האלה. תנו לכל מי שהיה על אדמת אירופה בתקופה ההיא - ולא חשוב אם עבר את השואה במחנה, או כעובד כפייה או סתם היה ילד שנמלט על נפשו ביערות. וזה גם לא מאוד קריטי מתי עלה לישראל. לא על פי זה יקבע אם יחיה או ימות. תנו כי ממש עוד מעט לא יהיה למי לתת. בעוד חודש היו אמורים לורה ואלפרד לחגוג 63 שנות נישואין ואהבה ביחד. עכשיו הוא יושב לבד בדירה הקטנה בנצרת עילית ולא יודע איך להמשיך הלאה. יהי זכרה ברוך.
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1198776.html |
|